ביהמ"ש המחוזי זכה מורה מעבירות של תקיפת תלמידים

השופטת תחיה שפירא:

1.          המערערת, יהודית ורדיגר, עסקה בהוראה במשך למעלה משלושים שנה. בשנת הלימודים תשס"ג (להלן: "שנת הלימודים") שימשה כמורה בכיתות א'-ג' בבית-ספר "צורים" שבראש-העין.

            בכתב-האישום שהוגש נגדה לבית-משפט השלום בפתח-תקווה ( ת"פ 2881/05 ), הואשמה המערערת כי בתאריך 17.6.2003, במהלך שיעור בכיתה א', דחפה את הקטין ד'מ' והוא נפל ונחבל בראשו מכיסא. כן הואשמה כי במקרה קודם, שאירע במהלך שנת הלימודים, בעטה המערערת בגבו ובבטנו של הקטין א'ג' ששכב על רצפת הכיתה, וזאת לעיני ילדי הכיתה.

עוד נטען בכתב-האישום, כי במהלך שנת הלימודים במועדים בלתי-ידועים, צבטה המערערת שלושה ילדים נוספים, ביניהם ב'ש', היכתה בגבו של ילד נוסף ודחפה את הקטין ר'ע'.

2.          לאחר שמיעת ראיות, הורשעה המערערת בעבירה של תקיפת קטין חסר-ישע וגרימת חבלה של ממש, על-פי סעיף 368ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977(להלן: " חוק העונשין "), וזאת בעניינו של הקטין ד'מ'; וכן בשלושה מקרים של תקיפה, על-פי סעיף 379 לחוק העונשין, בכל הנוגע לקטינים א'ג', ב'ש' ו-ר'ע'.

            המערערת זוכתה משלושת המקרים האחרים שהואשמה בהם בתקיפה.

            על הכרעת-דינו זו של בית-משפט השלום (כב' השופטת ל' לב-און), נסוב הערעור שבפנינו.

3.          טיעוניו של בא-כוח המערערת התמקדו בשני מישורים, שבשניהם, לטענתו, שגה בית-משפט קמא:

א.          המישור הכללי - המתייחס ל "תמונת העל", לאישיותה ופועלה של המערערת, לנסיבות שהביאו להגשת התלונה הראשונה ובעקבותיה להמשך החקירה, וכן לטענות המתייחסות לראיות בכללותן, לאופן איסופן ולחקירות הנוגעות להן;

ב.          במישור הפרטני - דיותן ומשקלן של הראיות הנוגעות לכל אחד מן האירועים הספציפיים המפורטים בכתב-האישום.

לטענת בא-כוח המערערת, שגה בית-המשפט קמא משלא התחשב ולא נתן את המשקל הראוי לטענות בשני המישורים הנ"ל, שחלקן מכרסמות ומרביתן פוגעות פגיעה ממשית ומהותית במהימנות ובמשקל הראיות, עד כי המסקנה המתחייבת היא זיכוייה של המערערת, לא רק מהאירועים שבהם זוכתה על-ידי בית-משפט קמא, אלא מכל העבירות המיוחסות לה.

א.          כך, במישור הכללי - הזכיר בא-כוח המערערת כי המדובר במי ששימשה כמורה מסורה לאלפי תלמידים במשך כשלושים שנה ומעולם לא נשמעה כל תלונה כנגדה על שימוש באלימות או בכוח.

            בשנת הלימודים הרלוונטית לכתב-האישום, לימדה המערערת בבית-הספר בו עסקינן, בשבע כיתות שונות, ואילו התלונות שהוגשו (למעט אחת שממנה זוכתה), התרכזו בכיתה אחת בלבד, שלא הייתה שונה מהאחרות.

            זאת ועוד. התלונות "נולדו" רק בימים האחרונים של השנה וזאת על רקע התארגנות, שבראשה עמדה אימו של ד'מ', שפעלה להשארתה של המחנכת הנוכחית כמחנכת הכיתה בשנת הלימודים הבאה ומניעת מינויה של המערערת במקומה.

            לטענת בא-כוח המערערת, המדובר בעלילה שנרקמה כנגד המערערת ללא כל בסיס עובדתי, אלא בדרך של הפצת שמועות באשר לאירועים הנטענים, שכולם, למעט אחד, התרחשו כביכול חודשים רבים קודם לכן, במהלך שנת הלימודים.

            יתרה מזאת. המדובר , כך נטען, בחקירה שנוהלה ברשלנות ושלא על-פי הכללים הראויים לחקירת קטינים. הוכח כי התקיימו שיחות ומפגשים משותפים רבים בין הקטינים, הוריהם וצוות בית-הספר, כאשר הקטינים חשופים ללחצים ולהשפעות פסולות. עובדה זו הביאה, כך לטענת בא-כוח המערערת, לזיהום עדויותיהם עד כי לא ניתן לתת בהם אמון.

            עוד הדגיש בא-כוח המערערת, כי למרות שהלימודים נערכו בחלל פתוח החשוף לעין כל, איש מצוות בית-הספר, מורות, גננות, סייעות - לא ראה ולא קיבל כל תלונה על אירועים חריגים, כנטען, במהלך כל השנה. להיפך. המנהלת, מורות, סייעת, רכזת השכבה והמפקחת, העידו כולן על עדינותה ויחסה הטוב של המערערת לתלמידיה ועל האהבה שזכתה לקבל מהם.

ב.          בכל הנוגע למישור הפרטני, טען בא-כוח המערערת כי שגה בית-משפט קמא בהערכת עדויותיהם של הילדים ובנתנו משקל ראייתי משכנע לדבריהם, למרות אי-בהירויות, סתירות רבות ובלתי-מוסברות, חוסר-סבירות בולט ואף שקרים שנתגלו בגירסותיהם. במיוחד כך, בהתחשב בגילם הצעיר של העדים, לנוכח זיהום גירסותיהם, אשר אף בית-המשפט קמא עמד עליו בהכרעת-הדין, ובהתחשב באופן החריג שבו התנהלה חקירתם גם בבית-המשפט.

            בפרטו את הבעייתיות העולה מהראיות המתייחסות לכל אחד מהאירועים, ביקש בא-כוח המערערת להצביע על כך כי לא ניתן היה לבסס הרשעת המערערת על החומר הראייתי הספציפי, מה גם שלא נמצאו ראיות חיזוק כנדרש על-פי סעיף 55(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן " פק' הראיות")לצורך הרשעה על-פי עדות יחידה של קטין מתחת לגיל האחריות הפלילית. על-כן, לטענתו, יש לזכות את המערערת מכל שיוחס לה בכתב-האישום.